פורטל היוקרה של ישראל - prestige
 
נדל"ן יוקרה , רכבי  יוקרה , מוצרי יוקרה
לוחות קנייה / מכירה של מוצרי יוקרה
כתבות בנושאי יוקרה בישראל  , קהילות , קניון וירטואלי
 
הקלק כדי לחזור לדף הבית

ראשי

נדל"ן

עולם הרכב

עולם הגבר

עולם האשה

חוג הסילון

החיים הטובים

לבית ולגן

קהילות

 בריאות

 גורמה

 אלטרנטיבי

 נופש ותיירות

 ילדים

 תרבות

 לוח מוצרים
> ראשי > החיים הטובים > נופש ותיירות > כתבה - מדריך לחולם המתחיל
מדריך לחולם המתחיל
ד"ר אמיר הורוביץ
לעזוב הכול ולהפליג..
ד"ר אמיר הורוביץ ואישתו עשו את מה שכולנו חולמים עליו - השאיר הכול מאחוריו ויצא להפלגה של כמה שנים על יאכטה.
הסיפור כולו, החל מלידתו של החלום עד לרגע ההחלטה, אפיון וקניית כלי השיט, ההכנות והתקלות הראשונות, רגעי ייאוש וים סוער עד ללידת תאומים תוך כדי המסע - הכול לפניכם. מדריך לחולם המתחיל, כולל פילוסופיה: לגזור ולשמור מאת: אורי גוספורד, מגזין אתנחתא.

נסו להיות לרגע כנים עם עצמכם, ולחשוב כמה פעמים עברה לכם בראש מחשבה בסגנון של - "יום אחד אני עוזב את הכול ונוסע להפליג מסביב לעולם". אולי תזכרו דווקא במשפט המוכר ששמעתם מחבר שאומר משהו כמו - "את הפנסיה שלי אני עושה על יאכטה". אולי זה היה רגע של גילוי לב, בו מישהו אמר - "החלום שלי זה אני האישה והילדים על יאכטה מפליגים כמה שנים".

אבל בישראל, כמו בישראל, עדיין ישנם הרבה שמדברים ומעט שעושים. החיים מייצרים אינסוף התקשרויות קשיחות ומגוון של אילוצים, ולהגנתנו נאמר שהחלום נשאר חלום ואולי עוד יבוא היום להגשימו. בינתיים, מערכת "אתנחתא" חיפשה בין השייטים את אלו, הנמנים עם הזן הנדיר שיצאו בכל זאת להגשים את החלום. לפניכם ראיון עם ד"ר אמיר הורוביץ, רופא שיניים בעל מרפאה משגשת במרכז תל אביב, שהחליט להרים את הכפפה, להשאיר מאחוריו הכול ולצאת למסע שארך שלוש שנים תמימות - כמו שכולנו מדמיינים - על יאכטה, עם האישה ואפילו עם תאומים שנולדו בדרך והמשיכו עם ההורים הצעירים את ההפלגה. על כוס בירה במרינה תל אביב סיפר לי אמיר הורוביץ איך החלום נולד והתחיל:

ספר איך היו הימים שלפני?

החיים היו מטורפים, כמו שכולנו חיים. עבדתי בשתי מרפאות - הייתה לי מרפאה פרטית בת"א וניהלתי את המרפאה של שירותי בריאות מכבי בהוד השרון. עבדתי כמו משוגע, 12 שעות ביום ברפואת שינים - גם עבודה פרקטית וגם ניהול רפואי. כל יום, מהבוקר עד הערב. לא היו לי עדיין ילדים, אבל היה איפשהו בראש חלום על הפלגה, חלום ישן שנולד אחרי הצבא, כשעבדתי כקצין שני באוניה בקריביים.

ואיך נפלה ההחלטה לקום ולצאת?

לעזוב הכול ולהפליג ..
לראות עולם..
אנחנו יצאנו לשוט בפברואר 2002, כשבעצם שלוש שנים קודם החלטנו שאנחנו הולכים על זה. לקח לנו שלוש שנים לתכנן את זה, תכנון כמו מבצע צבאי. ב־1999 בניתי טבלת ייאוש - שלושה פלקטים ענקיים של שלוש שנים - חישבתי כמה כסף אני צריך לחסוך כל חודש, למדתי מכונאות במכללת רופין, אישתי למדה מטאורולוגיה באוניברסיטאת ת"א, התחלנו לנסוע לחו"ל להסתובב במרינות ולראות תערוכות של סירות באירופה, לאט לאט התחלנו להתחבר לכל מיני ברוקרים וככל שהזמן עבר היה צריך גם להחליט על איזה סירה הולכים.

הכרת מישהו שעשה משהו דומה?

ניסיתי לברר איזה משפחה בארץ עשתה דבר כזה אי פעם. הגענו לזוג בהרצליה שגרים על סירה שהיא Motor sailor אמיתית. כשבאנו לבקר אותם היה דבר בסירה שלהם שממש תפס לי את העין - כל הסיפון האחורי היה שטוח - לא היה קוקפיט. בשלב הזה ידענו שאנחנו רוצים ילדים ולא רוצים לחיות בתוך כלי שיט סגור ומצומצם, לכן מאוד מצא חן בעיני הקונספט הזה של סיפון אחורי פתוח. התחלנו לחפש בעולם סירה דומה ומהר מאוד הגענו ל־Nauticat - שזו החברה הכי וותיקה בעולם לייצור Motor sailor. באינטואיציה חסרת כל בסיס ידעתי את הסדר הנכון של העקרונות הברורים בקנייה שלי וזה מה שהוביל אותי ל־Nauticat שבונה סירות למזג אוויר קשה -
1) בטיחות 2) נוחות 3) שיט מפרשים

היה לי ברור שת'כלס המטרה הייתה לטייל ולא לעשות הפלגה שתקבע שיאים חדשים במפרשנות. חיפשתי רמה מינימלית של נוחות וכיף, לכן אחד העקרונות הכי חשובים היו מנוע גדול ואמין. בסירה שמצאנו היה מנוע של 120 כ"ס עם מדחף ענק, כך שב־1600 סל"ד היא הייתה מפליגה במהירות של כשבעה קשרים, עם צריכת דלק נמוכה. המדחף הגדול מאפשר הפלגה מאוד נעימה, כמעט בלי רעשים, ואפשר לחיות בתוך הסירה למרות שהמנוע עובד. המודל הספציפי הזה נקרא Ocean Cruiser. מצאנו באינטרנט באתר YBW סירה באורך 43 רגל, עשויה מפיברגלס בעובי של חמישה ס"מ וששוקלת 20 טון שעמדה למכירה בגרמניה. לקחנו חבר שמבין ויצאנו לגרמניה לראות אותה. לקח ראשון - אסור לקנות סירה בחורף בטח לא בצפון אירופה. טעות טרגית.

למה?

באיזור של המבורג כל כך קר בתקופה הזו עד שאין מים בברזים כי המים קופאים. אז אתה לא יכול למעשה לבדוק את כל מערכת המים, מה שהתברר כבעל משמעות רבה מאוד בהמשך. אבל אנחנו הגענו לסירה והיינו בהלם מהאינוונטר המדהים של הציוד שהיה עליה - מסתבר שהסירה הייתה שייכת למהנדס מבוגר שנפטר, שהשקיע בציוד הכי טוב שיש והשאיר על הסירה הכול, החל מהחפצים האישים שלו - המצית שלו (שאותו אני שומר עד היום), נעלים ייחודיות להפלגה, חליפות סערה, חגורת הצלה, חבלים, גלגלות, חלקי חילוף למנוע, מערך מפרשים של רקמן, הגנואה וראשי הידראוליים עם וינצ'ים חשמליים, 2 זוגות אופנים מתקפלים מנירוסטה, קטנוע מתקפל של חברת דיבלאסי האיטלקית, ואפילו סאונה בתוך הסירה.

אוקי, אז קנינו סירה. מה עכשיו?

לראות רק כחול בעיניים..
לראות רק כחול בעיניים..
מכאן מתחיל שלב ההפלגה. הדבר הראשון אני מתאר לעצמי היה להתרחק מהכפור הגרמני.
כשעשינו חישובים הגענו למסקנה שהדרך הכי טובה היא להעביר את הסירה במשאית מהמבורג לסלובניה. זה מה שעשינו, ומסלובניה הפלגנו איתה לקורפו, הפלגה של בית משוגעים של ממש. התקופה הייתה חודש אפריל ומשך שלושה ימים קיבלנו קדמית חזקה מאוד - הבורה, משהו נורא. תוסיף לזה את העובדה שהיינו שלושה ימים בתוך סירה שהכול היה כתוב בה בגרמנית, סירה שהיא מסובכת בטירוף, ופשוט לא ידענו מי נגד מי. בינתיים שייטים שפגשנו התחילו להגיד לי משפטים כמו - "ייקח לך מינימום שלוש שנים ללמוד את הסירה הזאת" וזה מלחיץ. הסירה הייתה באמת מסובכת, ואנחנו התחלנו להתקע בדרך בגלל תקלות ומז"א קשה. בשלב הזה הזמן אזל והיינו חייבים לחזור לארץ כי עדיין הייתה לי את העבודה. עדיין לא קבעתי תאריך יציאה להפלגה עצמה, כי ידעתי שאני אצא רק שזה יהיה תפור ומוכן. היה לי חבר שאמר לי "אם אתה תחכה שהכול יהיה מוכן - אתה בחיים לא תצא". המשפט שלו הוא בגדול נכון, אבל לא לגבי. כמובן שאי אפשר להיות מוכן במאת האחוזים אבל אני רציתי שהדברים יהיו תפורים ברמה הכי גבוהה שיש. העמדנו את הסירה בקורפו ובכל הזדמנות שהייתה לנו טסנו לשם לעבוד על הסירה ובמקביל התחלנו לסגור את כל העסקים שלנו בארץ. קבענו תאריך יציאה - 1 לאפריל 2002. כמובן שלא שמתי לב שהתאריך הוא בעייתי מבחינת הקארמה שלו - אבל אני לא חשבתי על זה בכלל, הייתי מרוכז בעניין. ואכן בראשון לאפריל היינו על המטוס עם כרטיס בכיוון אחד.

ובטח עם הרבה מחשבות וחששות.

מבחינה פילוסופית הייתי נעול ובטוח במה שאני עושה. לא היה לי לרגע ספק שזה הדבר הכי נכון לעשות. עיתוי בחיים זה לא דבר שאפשר לתת לו מתכון. יש המון משתנים. רק הזוגיות היא מרכיב קריטי ורק לזה יש המון פריטים. מה עם אופי? גיל? הגשמה עצמית? אתה לא יכול לצאת אם לא עשית משהו כבר בחיים. אתה חייב לעבור דברים כדי להבין שזה הדבר הנכון לעשות, אתה חייב לרצות את זה. לאישתי זה היה יותר קשה בהתחלה ואני הייתי צריך לפקוח לה את העיניים לגבי זה - אז אנחנו נעבוד ויהיה לנו קצת יותר כסף בבנק. ואז בשנה הבאה אני אקנה אוטו קצת יותר יפה, ואולי שנה אחרי זה בית קצת יותר גדול. ואז מה? נקנה עוד פעם אוטו קצת יותר יפה ועוד איזה רהיט לבית. ואז מה? אין בחומר הזה שום דבר, הוא ריק לחלוטין מבחינתי - אבל את כל זה הרגשתי רק אחרי שעברתי את התהליך הזה בעצמי. הרגשתי שמשהו חסר, וזה היה הטריגר הסופי לקום ולצאת. ב־1 באפריל ישבנו שנינו על המטוס ליוון בלי להסתכל אחורה.

ואני מתאר לעצמי שהדברים לא בדיוק הלכו חלק מהרגע הזה.

ממש לא. הגענו לסירה וכל יום מ־6 בבוקר עד 12 בלילה אתה עובד. זאת הייתה קריעת תחת של ממש, עד שאישתי אמרה - רגע מה קורה פה, זה יותר קשה ממה שעשינו קודם בבית. התחלנו לעבוד קשה כדי ללמוד את הכול, לתרגם מגרמנית, למצוא באינטרנט את היצרנים ולהחליף את כל חוברות ההפעלה לאנגלית, אינסוף עבודה. אז גם התחילו התקלות - ברגע שהגענו לקורפו התקלקל ה־Bow thruster וקשה מאוד לתמרן את הסירה הכבדה הזו בלעדיו. הזמנו חשמלאי שגבה מאיתנו כסף לפי שעה, ובמשך שלושה ימים הוא הסתובב בסירה ולא הצליח להבן מאיפה התקלה. רק אחרי שפרקנו את הקיר בחדר הסאונה מצאנו חוט חשמל אחד מסכן שפשוט התנתק.

זה היה השיעור שלי בסירות. הבנתי שככה זה עובד - אתה תסתובב ותסתובב ובסוף אתה תמצא. זה חלק מהאתגר ומאורך החיים הזה, ורק ככה אתה לומד את הסירה שלך. אבל זה שיעור שחייבים לעבור אותו ואם אתה לא מבין שזה שיעור שחייבים לעבור אותו - אתה תתייאש ותעזוב ותברח. יש הרבה פחדים, אתה במקום זר, באים אינספור אנשים שרוצים כסף על כל דקה, ואתה על תקציב מוגבל, לא מבין את השפה ומתחיל להתייאש. אחרי זה הופיעה תקלה שנייה נוראית. זוכר שלא יכלנו לבדוק את מערכת המים בגרמניה? פתאום מכלי המים שלנו התחילו לדלוף והסירה התחילה להתמלא במים. כל מי שהגיע לסירה אמר לנו שצריך לפרק חצי סירה והם לא בטוחים שבכלל יש פיתרון. התקשרתי ל־Nauticat שמחזיקה את המספר הסידורי של הסירה שלי, שם יש להם שם את כל האינפורמציה על הסירה. הבנו שהבעיה הייתה בהלחמות של הנירוסטה, שם נוצרת קורוזיה. נזכרתי במטופל לשעבר שלי שהתעסק בסירות ובייבוא, והסתבר שהוא מייבא חומר איטום מיוחד. הוא שלח לי את החומר ואני לקחתי איש נירוסטה שפתח לי את שלושת המיכלים, ובדיוק כמו שאני עושה סתימות לבנות בפה - לקחתי חומצה, צרבתי טוב טוב את כל ההלחמות במיכלים, לקחתי חומרי קישור ומרחתי אותם על כל ההלחמות ואז הנחתי את חומר האיטום. עד היום שמכרתי את הסירה לא נזלה יותר טיפה.

מתי מתחילים כבר להפליג?

והתאומים..
אחרי כל זה התחלנו לשוט. התחלנו באזור יוון בים האיוני, איזור מדהים של יוון, לא כמו האיים שאנחנו מכירים. יום אחד בקרבת האי לפקס גילינו שאישתי בהריון. לא תכננו ילדים ולפתע בוקר אחד אישתי אומרת לי תשמע אמיר - כואבת לי הבטן. לא לקחתי סיכונים ומיד נסענו לגניקולוג שהודיע לנו בהתרגשות - תאומים. מאותו רגע הכול היה בסימן ההריון. עשינו סדרה של בדיקות ופשוט המשכנו להפליג לכיוון קרואטיה. החלטנו גם שהלידה תהיה בארץ כי זה הריון מסובך.

ובשלב הזה לא חשבתם לבטל את הכול ולגדל את הילדים בארץ?
כשחשבנו על זה בצורה הגיונית הבנו שאין לנו למה לחזור. את מכבי עזבתי. את המרפאה הפרטית שלי השכרתי. את הבית השכרנו. באנו לארץ ללידה ואז אחרי שהילדים נולדו והיינו איתם 3 חודשים וראינו שהשד לא כזה נורא - אמרנו , מה יכול להיות, נלך וננסה. לא ילך? נחזור. אבל לא נוותר עכשיו, בלי לנסות.
ואז סוף סוף יצאתם לשוט עם הילדים.

לא היית מודאג מעצם הרעיון של להפליג עם ילדים בני יומם? קודם כל אני אחד שלא מחפש סיפורי גבורה ובטח לא חיפשתי כאלו עם הילדים שלי. בים גבוה אני לא מפליג. מעבר לזה גידרתי את הסירה במאה אחוז, שמנו לילדים כסאות בטיחות של רכב עם חגורות בטיחות. תוסיף על זה סירה בטוחה וגבוהה עם דופן חופשייה גדולה - זה לא שלא פחדתי אבל העובדות מדברת בעד עצמן. מעבר לזה אני מאמין בגישה שאומרת בוא נלך צעד צעד, ונראה איך מסתדרים. לא מסתדרים? מה כבר יכול לקרות? אני מחזיר את הסירה למרינה, קושר ומוכר אותה. לא?

הדפסה >>חזרה
הוסף תגובה
1
חיפוש מהיר